טראומה וטיפול במים

טראומה וטיפול במים
סדנה למטפלי ג'הארה בכירים
בהדרכת רות בן אשר
29/12/07
 

פיטר לוין (מחבר הספר: להעיר את הנמר) מדמה את החיים כנהר. נהר שבנוי מהרבה ערוצים שזורמים ביחד בהרמוניה. כאשר מתרחשות "תקלות" קלות, הנהר מוצא דרך לעקוף אותן ולהמשיך בזרימה. כאשר יש "תקלות" קשות ביותר (טראומות) יש צורך בעיבוד מורכב יותר כדי לחזור לזרם החיים התקין. במידה והעיבוד הנדרש לא נעשה, הטראומה נאגרת בגוף והופכת לסימפטומים.

טראומה היא אנרגיה אצורה ותנועה שלא השלימה את עצמה

היקום כולו, הגוף, הרקמות, האיברים וכל תא אורגני בודד בנוי מתנועות של כיווץ והתרחבות. אחרי התרחבות יבוא כיווץ ולהפך. בטראומה יש תקיעות באחת מהקטבים האלה – בהתרחבות-יתר או בהתכווצות-יתר.

מבחינה פיזיולוגית הגוף מחווט (wired) לתגובה הישרדותית לאיום. במצב חירום של דחק, מובנת בתוכנו היכולת להגיב אוטומטית לאיום בשלוש אופנויות: לחימה, בריחה או קיפאון. Fight, Flight or Freeze . אין לנו בחירה באיזו אסטרטגיה להגיב. מערכת העצבים האוטונומית (מעא) פעולת מהר יותר מהיכולת שלנו לחשוב או לבחור. קיפאון היא ברירת המחדל כאשר אין אפשרות להילחם או לברוח, והיא כרוכה בתחושה של אימה וחוסר אונים. כשהוסר האיום יש הפרשה של קורטיזול (הורמון הדחק) שמכניס לפעולה את המערכת הפראסימפטטית, המרגיעה את הגוף.

מבנה המוח:
המוח מורכב מ: גזע המוח – "מוח הזוחלים" - המוח החש (תחושות) והפועל (מוטורי).
המערכת (האונה) הלימבית – המוח המרגיש (רגשות)
קליפת המוח – המוח החושב
המוח העתיק מורכב מ"מוח הזוחלים" והאונה הלימבית. באופן תקין שלושת המוחות פועלים ביחד. בטראומה המוח החושב (קליפת המוח) יוצא מפעולה ומשאיר את המוח העתיק לפעול. מהמוח העתיק (מעא) באה התגובה האוטומטית למצבי איום.

בטבע: כשאיילה נרדפת על ידי הנמר, היא נכנסת לקיפאון כשחשה שאין לה סיכוי להימלט ממנו. ברגע האימה (הקיפאון) הגוף מפריש אופייאטים (הפועלים כמו אופיום), אלו חומרים שמרדימים את המערכת כדי שאם האיילה תיטרף היא לא תחוש באימה והכאב. במצב זה יכולה להתרחש גם התנתקות (דיסוציאציה). כשהאיום הוסר (במידה ולא נטרפה) האיילה יוצאת מהקיפאון ומתנערת.
הניעור – מנער את הטראומה ומשחרר את המתח שנאגר בגוף במהלך המרדף.

אצל בני האדם יש סיטואציה מבלבלת של טורפים ונטרפים אך מה שבעיקר מבלבל אותנו זה שההתנהגות הטבעית שלנו לעיתים מנוגדת לקודים התנהגותיים חברתיים (כגון בכי בלוויה).

בתהליך טבעי של איום או דחק יש עוררות בעקבות איום (המערכת הסימפטטית) וירידה בעקבות הסרת האיום (המערכת הפראסימפטטית).
כשאין מתרחש התהליך הטבעי מתקבעים בגוף שני מצבים אפשריים:
המערכת לא מתאוששות
המערכת קורסת
כאשר המערכת לא מתאוששת יש אי שקט פסיכומוטורי, קפיצה מנושא לנושא, עצבנות, רגישות יתר, דריכות גדולה (מקרים כאלו נראה אצל תושבי שדרות =
(PTSD) Post Traumatic Stress Disorder
כאשר המערכת קורסת יש התמוטטות פיזית ונפשית, חולשה, עייפות, דיכאון, קיפאון במצב הטראומה, כאבים, נדודי שינה. (מקרים אופייניים לפיברומיאלגיה)
במצבים מורכבים נראה את שתי האפשרויות (והסימפטומים שלהם) גם יחד.

מערכות העצבים בגוף הם:
CNS מערכת העצבים המרכזית (מוח וחוט שדרה)
PNS מערכת העצבים ההיקפית (סומאטית)
ANS מערכת העצבים האוטונומית (סימפטטית: Fight or Flight , ופראסימפטטית: Freeze )

תופעות הענף הסימפטטי:
דריכות / טונוס גבוה
נשימה מהירה
דופק מהיר
עליה בלחץ דם
אישונים מתרחבים
עניים מרצדות
עור קר וחיוור
זיעה מוגברת
עיכול ותנועת מעיים פוחתת ( באיום, הדם הולך לשרירים בכדי להפעיל את הגוף ללחימה או בריחה. והמרכז משתתק. לכן יש עצירה בתנועת המעיים)
תופעות הפוכות יראו בפעולת המע' הפראסימפטטית
במקרה של לחימה נראה את התסמינים הבאים:
כשאתה בקרב כולך אינסטינקט של חיה. אין ניאו-קורטקס.
עיניים – רוצות להרוג
שיניים – רוצות לנשוך, לאיים, לשסע.
קול – הפחדה, איום, פחד.
ידיים – אגרופים, משיכות, מכות, הדיפות.
רגליים – בעיטות, דחיפות.
גוף - מתח עולה, דריכות.
אנרגיה - מכוונת קדימה.
רגש – כעס, זעם, תוקפנות.

במקרה של בריחה נראה את התסמינים הבאים:
ברח (מצב בו עדיף לברוח מאשר להילחם ולהפסיד בקרב)
רגליים – חסרות שקט, עצבניות, דחף לרוץ.
ישיבה – על קצה הכסא, כמו מוכן לקום, ללכת, לרוץ.
דופק מואץ.
כפות ידיים – עקצוץ.
גוף – נסוג לאחור.
אנרגיה – מכוונת אחורה.
רגש – פחד. נסיגה רגשית.

הענף הפאראסימפטטי: מצבים של מנוחה והרפיה, עוררות מינית, שמחה, כעס, עצב, אבל.

סימנים נראים:
נשימה איטית ועמוקה יותר
דופק איטי יותר
ירידה בלחץ הדם
אישונים מתכווצים
העור מתמלא בצבע (דם)
העור יבש למגע ובדרך כלל חם
עליה בעיכול ובתנועת מעיים
טונוס שרירי נינוח.

במקרה של קפאון נראה את התסמינים הבאים:(פעולות של המערכות הפראסימפטטית)
קיפאון - מצב בו אין אפשרות להילחם או לברוח כתגובה לאיום
גוף – חוסר תנועה
נשימה – שטוחה
תחושה – קפאון, קור
פנים – חיוורות
פה - יבש
אנרגיה – קפואה
רגש – אימה + חוסר אונים

במהלך טראומה או בפלשבק (של ראיה, שמיעה או תחושה) שני הענפים (סימ' ופאראסימ') פועלים במקביל: בחוץ יש קיפאון וחוסר תנועה ובפנים ממשיך הגוף כמו טורבו.
יחד איתם מוזרקים בגוף גם "חומרי הרדמה" כך שאם "החתול יאכל את העכבר", במצבו "המת" העכבר לא יחוש בכאב ובאימה. תופעה זו מוכרת במצבים של אונס. ברגע מסוים אין לקרבן האונס יכולת להילחם או לברוח ואז היא נכנסת ל – "altered state" (הנשמה עוזבת את הגוף). קורבנות אונס רבות סובלות מאשמה ובושה עמוקות בשל כך, מתוך הנחה שגויה שהן היו אמורות להיות מסוגלות להילחם או לברוח, אך בפועל אין הדבר אפשרי. זהו מצב של דיסוציאציה.

כשמשתחררת טראומה / Dischargeנראה סימנים כגון:

• נשימה סרעפתית עמוקה
• רטט, רעד, טלטלה, עקצוץ (vibrations, trembling, shaking & tingling)
• חום
• גלי חום
• זיעה חמה
• פה מתמלא בריר
• קולות של תנועת מעיים
• התפרצות צחוק / בכי
• פיהוק, גרפסים, גזים

הטיפול במים
המים הם כלי מדהים, אבל יכול להיות גם מסוכן. זה כמו "לפתוח את הבטן" ולכן יש לוודא סגירה בסיום הטיפול. בסדנה זו אין אנו לומדים לטפל בטראומה אלא לזהות אותה להתמודד איתה. העבודה עם הטראומה היא עבודה עם העיקרון האורגניסמי (Organisity), שבבסיסו האמונה שהריפוי טמון באדם, בגוף ובנפש שלו, ושאם נאפשר את התנאים המתאימים (בטחון, התאמת קצב, הקשבה וכו') כוח הריפוי הטבעי ייכנס לפעולה.
בג'הארה ניתן לייצר ולפתח את כוח הריפוי הפנימי מבלי שנעשה כל פעולה לפתוח את הטראומה. המים עושים את העבודה של פתיחת ההגנות, הטראומה נחשפת והסדנה הזו מעניקה לנו את הכלים לזהות את הסימנים. אנחנו, המטפלים, צריכים לסמוך על הגוף של המטופל שהוא יעשה את ה"עבודה". המטפל מזמין את המודעות לתחושה המורגשת (self sense) של המטופל. במידה ויש תגובה חזקה / קיצונית שמטפלי ג'הארה לא יכולים להתמודד איתה, על המטפלים להפנות את המטופלים הללו לאנשי מקצוע. אבל אין מנוס מכך שאנחנו, המטפלים במים, נדע שהמים ממיסים את הקיפאון.

מהי טראומה:
טראומה היא מילה שלעיתים עושים בה שימוש לא נכון. טראומה היא:
אירוע גדול וקיצוני (פיגוע, תאונה, אונס, צונמי)
אירועים קטנים מצטברים (צעקות, הכאות חטופות, נפילה מאופניים, התערבויות רפואיות)
הטראומה אינה באירוע אלה בתגובה של מערכת העצבים שלנו לאירוע, ולכן כל אדם יגיב אחרת לאירועים טראומתיים.
טראומה התפתחותית: דפוסים גופניים-נפשיים שהוקפאו בגוף בעקבות תגובות לא הולמות לצרכים התפתחותיים של הילד.
הטראומה עשויה לנתק את האדם מעצמו ומהסובבים לו " חלק ממנו לא בקשר".

פיברומיאלגיה וטראומה
למרות שהסיבה לפיברומיאלגיה אינה ידועה, הרקע הינו בעקבות טראומה פיזית או נפשית.
בפיברומיאלגיה נראה תסמינים המעידים על טראומה:
מגרנות וכאבי ראש (כל אזור המוח מגיב למצב של איום)
כאבים מפושטים בכל הגוף
בעיות דנטאליות / יובש בפה / קיפאון
דלקות במפרקי הלסת (TMJ)
בעיות עיכול
בעיות בשינה (הסימפטומים בשיאם בערב ובלילה כשאנו שוכבים)
נימול ברגליים (Restless Leg syndrome)

איך ניתן בג'הארה לעבוד עם משאבים
איך ניתן להוריד מתח (Hyper tonus)
איך ניתן למלא מתח (Hypo tonus)

מומלץ להתחיל בתרגילים אקטיביים בכדי להעלות מודעות ולחבר לתחושה המורגשת. זהו מקום טוב להיות בקשב עם המטופל ולתת הנחייה על בטחון, בטיחות ולקיחת אחריות על הגוף. הנוכחות של המטפל מאפשר לתודעה לבנות מקום בטוח שמאפשר למקומות הקיפאון להשתחרר. נוכחות המטפל הוא אלמנט חשוב ביותר במהלך הריפוי.
התרגילים האקטיביים נותנים תחושה של שוויון, אין פסיבי ואקטיבי. התנועה האיטית והעדינה שבג'הארה עשויה לפעול על מערכות מאוד עמוקות ועדינות וליצור מיקרו –תנועות ברקמות הרכות, בנוזל התוך שדרתי ועוד.
במצב של היפר טונוס כשנדרש להוריד מתח יש לתת תמיכה מקסימאלית. התמיכה / אחזקה מאשפרת לגוף להירגע בידיים שלנו ובתמיכת המים החמימים. השימוש בתפיסת התמיכה support חיונית גם במקרים שבהם יש למלא טונוס. זהו הבסיס לטיפול.
לפעמים כששריר מכווץ לא יודע איך להרפות, ניתן לתת הנחייה של כיווץ נוסף ואחר כך קל יותר להרפות.

כשיש אקטיביציה (תגובה/ הפעלה רגשית/פיזית) מה עושים:
כשיש הצפה רגשית – אין נקודות אחיזה ולכן תמיד יש להחזיר את נקודות האחיזה. כשמתחילה הסערה יש לתת תמיכה ובסיומה לעשות קרקוע, להרגיש את כפות הרגליים על הרצפה ואת מגע הקיר בגב. לחיצה לתוך המפרקים והחזרת הערנות לגוף (דרך המערכת הפרוריאוספטיבית).
כשיש בכי (או צחוק לסירוגין) זו תגובה של פריקה (שחרור) ולכן אין צורך להפסיק את הטיפול. כשממשיכה ההצפה הרגשית, לא מדברים עם המטופל רק אומרים "אני כאן".

במצב של בכי כתוצאה משחרור (הבכי נרגע לאט לאט) אין צורך לבקש מהמטופל לפקוח עיניים. אפשר להזמין אותו לכסות את עיניו בידיו ולאט לאט לפקוח אותן עוד כשהידיים על העיניים.
במצב של בכי קשה (מתחזק או לא נרגע) או דיסאוציאציה, נבקש מהמטופל לפקוח את העיניים, להסתכל על חפצים בחדר ולהגיד את שמות החפצים ( "להגיד את כל החפצים האדומים בחדר")
כאשר קשה לנו להיפרד מהמטופל בעקבות תגובה רגשית קשה / קיצונית (ולא הצלחנו לגרום לכך שה"גל" ירד), כאשר אנו מרגישים מצוקה כלשהי, זה אומר שבעקבות האקטיבציה נדרשת הפנייה לטיפול מקצועי.

לסיכום:
טראומה היא אנרגיה אצורה ותנועה שלא השלימה את עצמה. בגין הטיפול יש מפגש עם הטראומה. הסימנים שמראים תנועה המשלימה את עצמה זה כאשר המטפל מניע את גופו ספונטאנית וכשאנרגיה אצורה משתחררת יראו הסימנים של פריקה (discharge).
דיסאוציאציה, זהו מצב קיצוני שבו האורגניזם אינו יכול לעמוד באיום ולכן הוא מתנתק. זה הסימפטום הקשה ביותר של הטראומה. זה יכול לקרות בזמן האירוע או במהלך הטיפול כשהאדם נפגש שוב עם הטראומה. במצב זה אנו לא מטפלים, רק עושים קרקוע, דיבור, פתיחת עיניים וקריאת חפצים בקול רם ולשקול הפנייה לעזרה מקצועית (למטפלים בטראומה).

ספרות מומלצת:
טראומה והחלמה / ג'ודית לואיס הרמן
להעיר את הנמר / פיטר לוין
השתלמויות מומלצות: Somatic Experiencing - מתאמת בארץ – שרה קליין:
Sarah Klyne - ITI Israel SE Coordinator
32/1 Bar Ilan St
Ra'anana 43701
Israel
T 072 211 4999
M 054 4829 399
E itiaretz@netvision.net.il
www.traumainstitute.org